פרהיסטוריה
חצי האי אסיה הקטנה, המהווה את רוב שטחה של טורקיה המודרנית, הוא מהאזורים העתיקים בעולם, המיושבים ברציפות מאז תקופת האבן, וזאת בשל מיקומה במפגשן של אסיה ואירופה. היישובים המוקדמים ביותר מתקופת האבן, הנמנים עם היישובים המוקדמים בעולם כולו, נתגלו בצ'טאלהייק (Çatalhöyük), צ'אייני (Çayönü), נבאלי ג'ורי (Nevali Cori), גבקליטפה (Göbeklitepe) ובאזור העיר מרסין לחופי הים התיכון. יישובה של טרויה החל בתקופת האבן ונמשך עד תקופת הברזל. תושבי האזור דיברו במשך ההיסטוריה שפות הודו-אירופיות, שפות שמיות ושפות חורו-אוררטיות, לפי השלטון והתקופה.

העת העתיקה
האימפריה המשמעותית הראשונה באזור הייתה האימפריה החתית שהתקיימה בין המאות ה-18 וה-13 לפנה"ס. הפריגים ירשו את החתים עד שהקימרים החריבו את ממלכתם במאה ה-7 לפנה"ס. במקביל, בין שנת 1000 לפנה"ס ועד למאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אוררטו בחלקה המזרחי של אסיה הקטנה, עד שנכנעה למדי. את מקומה של פריגיה תפסו מספר ממלכות שהחשובות שבהן היו לידיה, קאריה וליקיה, כולן בחלקה המערבי של אסיה הקטנה, והיוונים החלו מיישבים אותה לקראת סוף האלף השני לפנה"ס. האזור כולו נכבש על ידי הממלכה האחמנית במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 334 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית חלקו מספר ממלכות את שטחה של אסיה הקטנה ובמאה ה-2 לפנה"ס החלו הרומאים בכיבושה והשלימו אותו בשנת 65 לפנה"ס לערך.

האימפריה הביזנטית
עם חלוקתה הסופית של האימפריה הרומית בשנת 395, באה אסיה הקטנה תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית ובירתה בקונסטנטינופול. תור הזהב של האימפריה הביזנטית היה בעת שלטונו של יוסטיניוס הראשון במאה ה-6, והיא ידעה פריחה מחודשת גם בתקופת השושלת המקדונית במאה ה-10 ובתחילת המאה ה-11. ב-1054 התחולל הפילוג הגדול בין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. במאות הבאות התמודדה האימפריה הביזנטית עם פלישת הסלג'וקים ולאחריהם המונגולים. קיצה של האימפריה הביזנטית בא לה מהעות'מאנים שכבשו לבסוף את קונסטנטינופול ב-1453.

תיאורו של אבן בטוטה
הנוסע המוסלמי אבן בטוטה (1304 - 1377) ביקר בטורקיה ב-1330 ותיאר אותה כאזור המופלא שבעולם. הוא מגדיר אותה כך: "אלוהים ליקט לכאן את כל הדברים הטובים הפזורים בעולם". הוא קובע כי תושבי האזור הם מארחים טובים, נקיים והחשוב מכל - מזונם משובח. השימוש הנפוץ בחשיש עורר את תשומת לבו. הוא מתייחס לשלושה נושאים: חלוקת הערים לרבעים לפי עדות, ההשפעה האיראנית והיחס לנשים.

אבן בטוטה ביקר באנטליה ומצא בה תופעה חוזרת בערים תחת שליטה עות'מאנית: כל עדה בעיר גרה בתחום משלה. הנוצרים גרים ברבע מהעיר, מסתגרים מאחורי חומה, ששעריו ננעלים בערב. ליוונים וליהודים יש רבעים דומים. המלך, חצרו ועבדיו, הממלוכים, שוכנים ברובע נפרד. כל הרבעים נפרדים והעיר כולה מוקפת ביצורים. החלוקה לרבעי העדות היא בהתאם לעקרון הקמת המֲילֱט, שהתפתח לאחר מכן בהאימפריה העות'מאנית. משמעותו, כי כל "קהילה דתית" זכתה להכרה רשמית ממוסדות השלטון. הייתה לה זכות לשפוט בין חבריה ולגבות מהם מסים. בראש ה"מילט" עמד מנהיג דתי.

גם בקוניה הבירה לשעבר של סולטנות רום. מצא את החלוקה המסורתית לשכונות לכל עדה ועדה. השלטון בעיר היה בידי הסלג'וקים ששלטו, מטעם איראן, בחלקה הפנימי של טורקיה. ההשפעה האיראנית בעיר הייתה מורגשת והתקיימו בה ריקודים מסורתיים של הדרווישים, מסורת מאיראן. ההשפעה האיראנית הורגשה גם בעיר דניזלי.

אבן בטוטה מקדיש תשומת לב מיוחדת ליחס לנשים. הוא מבחין בין הנשים הטורקיות, שלהן רוחש הציבור כבוד רב, לבין הנשים היווניות, המשמשות זונות ונחשבות לסחורה. אבן בטוטה פגש בנשים טורקיות שעסקו במסחר ולעתים אף היו ללא רעלה על פניהן.

היחס לנשים מיוון היה כאל שפחות. הטורקים קנו נערות יפות מיוון למטרת זנות. כל אחת נדרשה להביא רווחים לאדונה המוסלמי. נאמר לו כי הזונות היו הולכות לחמאם (בית מרחץ) והתמסרו שם ל"שחיתות הראויה לגינוי". גם המושל עסק בסרסרות והייתה לו קבוצת נשים שעסקה בזנות והביאה לו הכנסות ניכרות.

בעיר בורסה מצא אבן בטוטה שני מרחצאות מרפא גדולים, אחד לגברים והשני לנשים. כשהגיע לעיר הנמל סינופ לחוף הים השחור ראה אחד-עשר כפרים מסביב לעיר, מיושבים על ידי יוונים - עדות לכך כי בעבר היה יישוב יווני בטורקיה. בסינופ גילה כי תושבי העיר עוסקים בשוד ימי בטכניקה ימית מיוחדת במינה, שמיחסים אותה לסולטן גאזי צ'לבי הימאים מתקרבים לאוניות המטרה כשהם שוהים מתחת למים, ואז פוגעים בהן.

האימפריה העות'מאנית
מבין הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה התבלטה זו של עות'מאן הראשון שהניח בתחילת המאה ה-14 את הבסיס לממלכה חדשה של שבטים טורקים, שנקראה ברבות הימים על שמו - "האימפריה העות'מאנית". האימפריה הגיעה לשיאה במאה ה-16 בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר"), אז שלטה על הבלקן, חופי הים השחור, הסהר הפורה, חופי ים סוף וצפון אפריקה. במאה ה-17 החל תהליך גסיסתה של האימפריה העות'מאנית, אשר נמשך כ-200 שנה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה. במסגרת הסכם סוור חולקו שטחיה של האימפריה בין הכוחות המנצחים. צרפת והממלכה המאוחדת קיבלו את מרבית השטחים במזרח התיכון, איטליה ויוון זכו במרבית שטחה של אנטוליה, והמדינה העצמאית של ארמניה הוקמה במזרח טורקיה, עד שסופחה לברית המועצות לאחר פלישת הצבא האדום ב-1920. כן הוקם אזור כורדי אוטונומי, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות דוכאו על ידי הטורקים.

הרפובליקה הטורקית
לאור תנאיו המשפילים של הסכם סוור וחלוקת טורקיה, קמה בה תנועת התנגדות למשטר הישן ולשושלת הסולטנים, בראשותו של מוסטפה כמאל אטאטורק. לאחר שתנועת ההתנגדות הטורקית כבשה את האזורים היווניים, האיטלקיים, הארמניים והכורדיים, נחתם הסכם חדש, הסכם לוזאן, שסיים את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והוביל ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית. ב-1922 נפל שלטון המלוכה, ואטאטורק התמנה לנשיא המדינה החדשה.

אטאטורק היה מנהיג פרגמטי אשר הוביל רפורמות נרחבות בטורקיה, שהביאו למודרניזציה והפכו את המדינה המוסלמית לרפובליקה חילונית בעלת אוריינטציה מערבית. במדינה הונהגו שינויים רבים הידועים כרפורמות אטאטורק. הרחוב הטורקי שינה את פניו - נשים טורקיות, שהיו רגילות להתהלך בחוצות עטופות ברעלה, הסירו אותן, ואילו הגברים הסירו את התרבוש המסורתי. הכתב הערבי הוחלף בכתב המבוסס על האלפבית הלטיני. אנקרה הוכרזה כבירה הטורקית החדשה, והחליפה את איסטנבול שסימלה את שלטון הסולטנים. מוסטפה כמאל הפך לדמות נערצת בקרב חלק ניכר מן הציבור הטורקי, שרואה בו את מקימה של טורקיה החדשה, ומכאן כינויו "אטאטורק" - אבי הטורקים.

בראשית ימיה של הרפובליקה הטורקית, מפלגתו של אטאטורק, מפלגת העם הרפובליקנית, הייתה המפלגה היחידה המותרת. בסוף שנות ה-40 הותר קיומן של מפלגות נוספות, וב-1950 אף זכתה בבחירות המפלגה הדמוקרטית האופוזיציונית. ב-1960 צברה מפלגה זו כוח כה רב, עד כי המשטר הדמוקרטי היה בסכנה. הצבא הטורקי שהופקד על שמירת החוקה, נטל את המושכות לידיו, והעמיד את מנהיגי המפלגה למשפט באשמה של הפרת החוקה. ב-1961 נערכו בחירות חדשות. השתלטות הצבא על המדינה בנסיבות דומות אירעה גם ב-1970. ב-1980 התרחש משבר פוליטי חדש. תנועות פרו-סובייטיות משמאל, ותנועות איסלאמיות מימין איימו על יציבות השלטון. בתווך ניצבו שתי מפלגות המרכז, שהשוויון בכוחן שיתק את הפרלמנט. הצבא, בראשותו של הגנרל קנאן אוורן, התערב בפעם השלישית. אוורן התפטר מתפקידו בצבא ונשאר לכהן כנשיא המדינה, עד לבחירות שנערכו ב-1983. שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדו בסימן ליברליזציה כלכלית אשר שינתה את פני הארץ. ב-1997 שוב התערב הצבא בשלטון, והביא להתפטרותו של ראש הממשלה נג'מטין ארבקן. כיום מתמודדת טורקיה עם פילוג גובר והולך בין אלה התומכים בהמשך הליברליזציה ומצדדים בהצטרפות לאיחוד האירופי, לבין אלה המצדדים בהדגשת אופיה המוסלמי של המדינה.

המידע מויקיפדיה והיא המקור.